מה בין 'עוז לתמורה' למחאה החברתית
כתבה: נעמה גרינוולד
בקיץ האחרון מתרחשים שני מהלכים בעלי השלכה משמעותית ישירה על עתיד החינוך בארץ, התלמידים ועל הורים לילדים, והשלכה עקיפה וארוכת טווח על תחומי חיים נרחבים. שניהם מתהווים במקביל, לכאורה ללא קשר מתואם – פריצת המחאה החברתית ויציאתה לדרך של רפורמת עוז לתמורה.
יש לא מעט מן המשותף בעקרונות המנחים כל אחד מהמהלכים הללו:
– הכרה בחינוך כמפתח לשינוי חברתי וכלכלי.
– הכרה בסוגיית מעמד המורה כמרכזית בתהליך שינוי רמת הישגים במערכת החינוכית.
– קריאה להשקעה מוגברת ומפצה בפריפריה. הן משרד החינוך והן אנשי המחאה רואים בנחשלות של הפריפריה עניין המשפיע בסופו של דבר על צמיחת המשק כולו, ואילו המחאה מוסיפה את המימד הערכי – קריאה לצדק חברתי ולשיוויון.
בצד קירבה רבה בין רעיונות מרכזיים העולים מתוך רפורמת עוז לתמורה (ובדומה לכך – באופק חדש) לבין קריאות המחאה, קיימים הבדלים שכדאי להתעכב עליהם. כמו כן, ישנם היבטים משמעותיים אשר בנתיים לא סומנו בבהירות הן מצד משרד החינוך והן מצד אנשי המחאה החברתית, אשר לטעמי ראוי להתייחס אליהם על מנת ליצור שינוי משמעותי בתחום החינוך.
נראה כי כיום הנושא המרכזי סביבו קיימת אי הסכמה נוגע לשאלת התגמול של מורים על בסיס הערכה ומצויינות. השיח הציבורי המחאתי, הבא לידי ביטוי למשל בעבודות של צוותי מחאה שונים העוסקים בחינוך, מגלה רגישות רבה לעקרונות פעולה העשויים להחריף חוסר שיוויוניות. תגמול על בסיס בונוסים כספיים עלול להקצין תחושות מסוג זה בחדר המורים. בונוסים המושתתים על תהליכי הערכה של מנהלים ובעלי תפקיד (כלומר, בעלי כוח בארגונים חינוכיים) מעלים סיכון ממשי להכרעות שאינן 'נקיות', מזמינות הטייה אישית, ובהמשך הטיות הנובעות משיקולים של כוח, אינטרסים וקואליציות ארגוניות פנימיות. קיימת כיום מגמה בולטת ומכוונת של משרד החינוך של מעבר מואץ לניהול עצמאי, כיוון אשר חלק מאנשי המחאה החברתית תומכים בו, מתוך תקווה כי יוכל להקל על סרבול בירוקרטי, יגביר מוטיבציה לשיפור וכד'. חיזוק העקרון של הערכה הדיפרנציאלית (של המורים כמובן…) ביחד עם הגברת האוטונומיה של ניהול בתי הספר, יגביר אף יותר את הסיכון שהשיטה תהפוך במהרה לכלי שליטה של מנהלים במורים, ולאו דווקא בכיוונים הטובים אליהם התכוונו יוצרי השיטה. המחאה החברתית הפכה אותנו לרגישים להשלכות ארוכות הטווח של ריכוזיות. במערכות בהם יש מידה רבה של אוטונומיה למספר מועט של אנשים קטנה היכולת ליצור בקרה ורגולציה. בארגונים כאלה, גם אם הם ארגונים חינוכיים, קשה מאוד יהיה להוכיח שימוש מוטה וכוחני בעקרון התגמול.
קשה גם לראות כיצד שיטת התגמול לא תהפוך לכלי המעורר בטווח הבינוני והארוך ספקנות ומרירות באוירה הכללית בחדר המורים. מחקרים רבים מצביעים על כך שאין יתרון לבונוסים כספיים על פני שיטות הערכה סימבוליות יותר, ולעיתים אף הראשונים פוגעים באופן פרדוכסלי ברמת המוטיבציה הפנימית ובהזדהות עם הארגון ומטרותיו. תגמול כללי לבית ספר הינו כלי תמריץ אשר משתלב יותר עם רוח המחאה, הרואה בערבות כוח מניע, ולאו דווקא בתחרותיות או בתנאים אחרים המקצינים ריבוד חברתי/מקצועי. גם אם יוחלט לבסוף לערוך שימוש בשיטת התגמול הדיפרנציאלי יוכלו יוצריה להיות נשכרים אם יטמיעו רעיונות מרוח המחאה, ויכירו למשל בחשיבות שיתוף הקהילה במהלכים. למשל, לתת משקל לחוות דעת של תלמידים ושל הורים בתוך ה'ציונים המשוקללים' של המורים.
התוכנית עוז לתמורה, שגובשה בידי משרד החינוך וארגון המורים מטיבעה רואה את מוקדי הפיתרון כנשענים על משאבים שהמשרד מעניק (העלאת שכר המורים ובניית מרחבי למידה), מחד גיסא, ועל משאבי ההון האנושי של המורים, מאידך גיסא. הכנסת הקהילה למשוואת המשאבים והתפוקות עשויה לשנות באופן דרטי את מעמד החינוך בארץ. רוח המחאה מציבה אתגר בפני משרד החינוך בקריאתה לשיתוף שוטף של הציבור בהכרעות מגוונות – הן ביחס לסוגיות בעלות היבט ערכי (כמו, תהליכי הפרטה, מעמד בתי ספר פרטיים, הכרעה על תחומי ליבה, מעורבות עמותות וקרנות במערכות חינוכיות ועוד) ואף באלה הנוגעות לסוגיות פדגוגיות (ראה למשל הצעתו של הרפז ב TheMarker 30.5.11, על הצורך להגדיר מחדש מהי למידה, מהי הוראה טובה, ומיהו הבוגר הרצוי ). בפורומים שונים בתנועת המחאה עלו רעיונות הנוגעים להקמת גוף ציבורי שיפעל באופן משותף עם משרד החינוך, כמעין ועדת היגוי העוסקת בנושאים עקרוניים. אופן נוסף של שיתוף הקהילה ממוקד בעידוד מאסיבי של ההורים לקחת חלק פעיל בחיים הלימודיים של ילדיהם ולהיות חלק מהעשייה הבית ספרית. דרכים יצירתיות נוספות לשיתוף בין מערכות חינוך והקהילה ניתן ללמוד ממערכות חינוכיות בחו"ל. כך למשל, בבית ספר נסויי בסאן דיאגו שבארה"ב, מאמצים מפעלים מקומיים קבוצות תלמידים, אשר מצידם צריכים להציע ולהפעיל פרוייקטים באותם ארגונים.
בכנס TheMarker בראשית השבוע דיבר אלי הורביץ, מנכ"ל קרן טראמפ, על החשיבות של הפיכת מקצוע ההוראה ממקצוע תעשייתי למקצוע קליני. כלומר, לא עוד התמקדות בלעדית במשתנים מבניים, מערכתיים או ארגוניים (כגון, גודל כיתה, מספר משעות פרטניות, סוג תהליכי ההערכת תלמידים, הכשרת מורים ועוד), אלא גם הכרה, המשתמעת מתוצאות מחקרים, כי היכולת של המורה להתייחס לצרכים האישיים של התלמיד נמצאת בקורלציה גבוהה יחסית עם הישגים לימודיים. התייחסות זו כוללת הבנת הקשיים הספציפים של התלמיד, ערנות לקצב למידה, למוקדי חוזק וחולשה, לשיטת למידה עדיפה ועוד. ידע מצטבר בתחום החינוך המיוחד בצד ידע קיים בתחום הפסיכולוגיה קלינית יכולים לתרום בכיוון זה רבות. כניסת שפה שהינה חדשה בחינוך הרגיל, כגון, עבודה לפי תוכניות לימוד אישיות, תהווה אינדיקציה לחילחול סוג חדש ל חשיבה והכרה בחשיבות יחסי מורה-תלמיד.
רפורמת עוז לתמורה, בהמשך לאופן חדש, מתעתדת לספק מצע מבני שהינו חיוני לתהליך שינוי, שאין עוררין על כך, שעל מערכת החינוך לעבור. יחד עם זאת, שינויים אלה לבדם לא יניבו את התוצאות המיוחלות, אם לא ילוו בחשיבה פורצת גבולות ומתחדשת. המחאה החברתית ההולכת ומתרחבת מול ענינו, מציעה מקורות רעיוניים מגווונים וחדשניים זאת בצד רוח אדירה של נכונות ציבור רחב יחסית לתרום ולקחת חלק אקטיבי במהלכים. נקוה שגדעון סער ואנשי משרדו ידעו להכיר בהזדמנות היקרה הזו, ולרתום את המשאבים החברתיים האדירים המוגשים לפיתחם.
ייעוץ ארגוני
ייעוץ ארגוני 