הפרטה ושביתת העובדים הסוציאליים

הפרטה ושביתת העו"סים

מוטי טליאס – מכון צפנת

בשולי שביתת העובדים הסוציאליים התרחשה מהפיכה זוטא, שלא זכתה לתשומת הלב הראויה. הדיון על תנאי ההעסקה, היחס המקומם של האוצר כלפי העו"סים והסכם השכר המביש, משכו ובצדק את עיקר תשומת הלב. יחד עם זאת, שביתת העובדים הסוציאליים האירה באור חדש את שיח ההפרטה בישראל ולקחה אותו למחוזות חדשים. שיח ההפרטה המסורתי הוא שיח של שחור ולבן, בעד ונגד, אשר רובו עוסק באופרציה של ההפרטה ומחיריה לצד הנפגע ולא ביסודות של חשיבת ההפרטה. כך המקרה עם הפרטת שירותים עירוניים כגון פינוי אשפה, כך המקרה עם הפרטת קווי שירות כמו בתחום הדואר והתחבורה הציבורית, וכך המקרה בהחלטה על יצור מנות חשמל על ידי יצרנים פרטיים או הפרטת חלקים מפעילות נמלי הים בישראל.

בכל המקרים הללו מעורבים במאבק רק העובדים שמהם נלקחים נתחי פעילות. הם מוחים באופן טיפוסי כנגד חשש מאבדן פרנסה, ובמקרים אחרים כנגד יצירת תחרות בלתי הוגנת לטובת הגורם המופרט. בכל המקרים הללו הגורם המופרט איננו לוקח חלק בדיון ואיננו צד לדיון, כאילו עצם ההפרטה רק מטיבה עימו. בנוסף, זהו כאמור בעיקרו גם שיח של אופרציה בלבד, של מנגנון כלכלי ומינהלי נכון, ואיננו שיח ציבורי, אידיאולוגי ועקרוני. רק פעם אחת התנהל כאן שיח שכזה ובעוצמה הראויה, ומקרה זה דווקא מעיד על היוצא מן הכלל. היה זה כאשר המדינה החליטה על הקמת בית סוהר פרטי בדרום, והמקרה הגיע עד לשערי בית המשפט העליון. במקרה זה נשאלו שאלות לגבי גבולות ההפרטה, גבולות האחריות של המדינה והלגיטימיות של העברת העיסוק בשלילת חופש לידי גורם פרטי. כזכור דחה בית המשפט את עמדת המדינה וחייב אותה לסגת מהחלטתה למרות שבניית בית הסוהר כבר הושלמה.   

מאבק העובדים הסוציאליים האיר כאמור את שיח ההפרטה מכמה זוויות מרעננות. ראשית, זאת הפעם הראשונה שמתנהל מאבק משותף של שתי קבוצות משני צידי המתרס של ההפרטה. החיבור ביטא הבנה של הקשר הגורדי שבין שני הצדדים. שכן במציאות של הפרטה הגבול בין שני הצדדים חמקמק ובהינף יד יכולים עובדי המגזר הציבורי למצוא את עצמם בצד המופרטים. מציאות שכזו מחייבת סולידריות בין שני הצדדים, שכן המאבק שלי למענך כיום עשוי להיות המאבק למען עצמי בעתיד. מקרה זה מעביר מסר לכל הקבוצות המקצועיות המועסקות על ידי המדינה כאשר עמיתיהם נשחקים בתנאי העסקה עלובים תחת הגיון ההפרטה, כגון מורים, רופאים, מרצים וכד'. יש לקוות רק שתודעה זו תבוא לביטוי גם בחיי היום-יום במפגש בין המפריטים למופרטים, ובגישתם של המפריטים לקביעת תנאי המכרזים והתעריפים להפעלת השירות.

שנית, שותפות הגורל איננה נוגעת רק לתנאי ההעסקה כי אם גם למעמדו של המקצוע ואיכות השירות שהוא מספק. על אף שסוגיית תנאי ההעסקה והשכר היתה בחזית המאבק, חזרה ועלתה הסוגיה של טיב השירות ללקוחות. העלאת הסוגיה במסגרת המאבק ביטאה את ההבנה שבמערכות שירות עם מבנה מופרט, טיב השירות נקבע על ידי מכלול נותני השירות ואיננו מסתכם בשירותיו של עובד השירות הציבורי. על כן אחריותו של עובד הציבור לטיב השירות, מתוקף אתיקה מקצועית, איננה יכולה להסתכם בשירותו שלו.

נקודה אחרונה שהעלה המאבק של העובדים הסוציאליים נוגע למסר כלפי המדינה עצמה כמפריטה. הדרישה להעלות את שכר עובדי העמותות ולפקח על מתן השכר הראוי על ידי המדינה הציגה תופעה מעניינת. תפיסת האחריות של המדינה במקרים של הפרטה (או "הפרטה חלקית" ליתר דיוק) היתה עד כה של "שגר ושכח" ככל שמדובר בתנאי העסקה. כלומר המדינה תפקח על איכות השירות אבל לא על תנאי ההעסקה של העובדים, ולכל היותר תסתפק בדרישה של המעסיק להצהיר שהוא עומד בדרישות החוק לתנאי העסקה – כגון חוסר אפליה ותשלום שכר מינימום. בגישה זו, בשילוב של תעריפים נחותים, יצרה במו  ידיה המדינה את המציאות של תנאי העסקה ירודים של העובדים בעמותות כמו גם של קבוצות אחרות כמו עובדי קבלן למיניהם.

שביתת העובדים הסוציאליים דרשה מן המדינה לראשונה לקחת אחריות מורחבת על מעשיה גם כאשר היא מפריטה. כלומר, האמירה היא כזו: "את (המדינה) יכולה להנות מגמישות הספקים ועובדיהם במסגרת ההפרטה, אבל את לא יכולה באותה הזדמנות לגרום להעסקה בתנאים ירודים כי זה פוגע בכבודו של המקצוע, בכבודם המקצועי של העובדים הנותרים בשירות הציבורי ובאיכות השירות שאת מתיימרת להמשיך ולתת באמצעות גופים אלה".

העובדים הסוציאליים יצרו לטעמי במאבקם שיח חדש על ההפרטה, והזמנה לקבוצות מקצועיות אחרות לחשוב על מקומם במאבקים של הפרטה: לא רק מאבק אישי כי אם מאבק סקטוריאלי, ולא רק מאבק תנאים כי אם גם מאבק על איכות השירות לציבור ואיכות החברה בה אנו חיים. יש לקוות רק שיותר קבוצות ילמדו את הלקח ויצטרפו למאבקם של אחרים, נפגעי ההפרטה, בוודאי כאשר מדובר בעמיתים לתחום או למקצוע.

 

על הכותב, מוטי טליאס

יועץ ארגני במכון צפנת. עוסק בשותפויות בין-ארגוניות ובפיתוח ידע ארגוני, בעל תואר שני במינהל ציבורי. כמו כן משמש כמפתח תכניות הדרכה, וכמנחה בפיתוח מערכות ניהול מתקדמות, לרבות התמקדות בכלי ניהול, בחקרי אירוע, בסימולציות, במשחקי מנהלים, ועוד. משמש כראש מדור מדיניות במכון צפנת.